<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער עשירי</h1>
<h2>דף נג:</h2>
אין מגרדין במגרדת, ואם היו ידיו מלוכלכות בצואה או בטיט גורד כדרכו ואינו חושש. סכין ומפרכין לאדם לענגו, אבל לא לבהמה. ואם היה לה צער מותר להסיר צערה [בסיכה] ופירוך, (לר"ש) [לר"ם]. מי שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. וכתב הר"ם ובהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר בשביל שתתרפא, ואם אחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, ואין חוששין שמא ישחוק לה סמנין.
<h2>דף סו:</h2>
מותר לסחוף על הטבור כוס שיש בו הבל, כגון שעירו ממנו מים חמים. וכן הדין שמותר להניח בגדים חמים על הטבור. מותר לחנק בשבת, כיצד מי שנפל אותו הבשר הבולט שעל הגרון, תולין אותו כדי להעלותו ונראה כמחנק. והרב בעל המאור ביאר מחנק ממש, והוא שעושים לחולי ידוע במקום מיוחד שחונקין גרון החולה, ואין הרפואה ההיא ידועה בשאר מקומות. ומותר ללפף התינוק אע"פ שנראה כמתקן אבריו. ומעלין אזנים בשבת, בד"א בסם אבל ביד אסור שמא יבא לידי חבורה. הר"ם כתב מותר בין ביד בין בכלי, ולא ביאר דבריו בסם. ונראה שדעתו שבסם אסור משום שחיקת סמנין. וכן נראה. כתב הר"ם אחר שכתב כל מה שביארנו, שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותם בסמנין כדי לחוש משום שחיקה ויש לו צער מהם.
<h2>דף עג.</h2>
הזורה והבורר מאבות מלאכות הן. לפיכך אעפ"י שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו כשהוא מנפה מנפה ידו אחת ובכל כחו, אבל לא בקנון ולא בתמחוי, שמא ינפה בנפה ובכברה שהוא חייב. והמשמר שמרים תולדת בורר ומרקד. לפיכך אעפ"י שמותר לסנן יין צלול או מים צלולים בסודרין או בכפיפה מצרית לא יעשה גומא בסודר, שלא יעשה כדרך שעושה בחול שמא יבא לשמר בו. וכן המחבץ תולדת בורר, לפיכך אעפ"י שנותנין שומש[מ]ין ואגוזים בתוך הדבש לא יחבץ אותם בידו. לשון רבינו משה. מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים ומחתכין בדבלה משבת לאותה שבת ולא משבת למוצאי שבת, מפני שנראה כמתקן משבת לחול.
<h2>דף עג:</h2>
הזורה או הבורר כגרוגרת חייב. והמחבץ הרי הוא תולדת בורר. וכן הבורר את השמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב. שהזורה והבורר והמרקד דומים עניניהם זה לזה. ומפני מה מנו אותם בשלשה, מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה. לר"ם.
הזורה והבורר מאבות מלאכות הן. לפיכך אעפ"י שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו כשהוא מנפה מנפה ידו אחת ובכל כחו, אבל לא בקנון ולא בתמחוי, שמא ינפה בנפה ובכברה שהוא חייב. והמשמר שמרים תולדת בורר ומרקד. לפיכך אעפ"י שמותר לסנן יין צלול או מים צלולים בסודרין או בכפיפה מצרית לא יעשה גומא בסודר, שלא יעשה כדרך שעושה בחול שמא יבא לשמר בו. וכן המחבץ תולדת בורר, לפיכך אעפ"י שנותנין שומש[מ]ין ואגוזים בתוך הדבש לא יחבץ אותם בידו. לשון רבינו משה. מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים ומחתכין בדבלה משבת לאותה שבת ולא משבת למוצאי שבת, מפני שנראה כמתקן משבת לחול.
<h2>דף עד.</h2>
הבורר אוכל מתוך הפסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובורר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב בקנון או בתמחוי פטור, ואם ברר בידו לאכול לאלתר מותר. והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו [אחת] חייב. והבורר תורמוסין מתוך הפסולת שלהם חייב, מפני שהפסולת ממתקת אותם כשישלקו עמה, ונמצא כבורר אוכל מתוך פסולת וחייב. הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד לאכול מיד. ואם ברר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום, כגון שברר בשחרית לאכול בין הערבים חייב. לר"ם. כתב הר"ש מותר לברור אוכל אפילו בנפה וכברה כדי לאכול אותה לאלתר. והרב אשר מלוניל כתב מותר לברור בקנון ובתמחוי אפילו פסולת מתוך אוכל, והוא שיברור לאכול לאלתר. ואם בירר להניח אפילו לבו ביום חייב. והרב בעל השלמה כתב לאלתר מותר לברור אוכל מתוך פסולת בקנון ובתמחוי אבל לא פסולת מתוך אוכל. ופסק הר"ם נתברר לי.
<h2>דף עד:</h2>
הטוחן כגרוגרת חייב. וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהם, או השף לשון של מתכת חייב מששף כל שהוא. אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהם כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה, לשון רבינו משה. יש מן הגדולים שכתב שלא אמרו בחתך ירק אלא בחתך דק דק כעין קמח. ויש מי שאמר אפילו חתיכות גסות. וכן נראה דעת הר"ם. יש מן הגדולים שכתב מה שאמרו מבקע עצים חייב משום טוחן כשמבקעים להוציא מביניהם כעין קמח דק, וזה אינו נראה.
המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן [וחייב] לפיכך לא מרסקין לא את (השבת) [השחת] ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ונבילה לפני הכלבים לפי שאין טחינה בפירות. לשון הר"ם. מה שכתב הר"ם שאין טחינה בפירות יראה לי שדעתו לומר שאין טחינה בדבר הנפרר (אבל מאכל), ואינו דומה למחתך ירק, שזה צריך לו כדי לבשל ולא [דמי] לריסוק השבת והחירובין מפני שאינן נאכלין בלא ריסוק. אבל הדלועין והנבילה נאכלין בלא חיתוך ובלא ריסוק. ומתירין אלומות של אמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן. לשון רבינו משה. וזה שאסרו בגדולות לא אסרו אלא לפספס אבל להתיר מותר.
<h2>דף צה.</h2>
הזורה או הבורר כגרוגרת חייב. והמחבץ הרי הוא תולדת בורר. וכן הבורר את השמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב. שהזורה והבורר והמרקד דומים עניניהם זה לזה. ומפני מה מנו אותם בשלשה, מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה. לר"ם.
<h2>דף קח:</h2>
אין נותנין יין בתוך העין בשבת, אבל על גבי העין מותר. ורוק תפל אפילו על גבי העין אסור. שורה אדם קלורין מערב שבת ונותן על גבי עיניו, והוא שלא יעמץ ויפתח העין.
<h2>דף קט.</h2>
אין רוחצין במים שמשלשלין ולא בטיט שטובעין בו ולא במי משרה הבאושין ולא בים סדום ולא במים [ה]רעים שבים הגדול, מפני שכל אלו צער הם, וכתוב וקראת לשבת עונג. לפיכך אם לא נשתהה בהם אלא עלה מיד אע"פ שיש לו חטטין בראשו מותר, לר"ם. לפי ההלכה נראה, שאין חילוק בין נשתהה בין לא נשתהה אלא במי משרה וימה של סדום ומים הרעים שבים הגדול. יש מן הגדולים שכתב, מי שיש לו בידו או ברגליו גרב אסור לרחצו במי רגלים או בחומץ או במים נבאשין מפני שמ(ת)רפאין.
<h2>דף קט:</h2>
הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן נותן לתוכן המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתש חייב מפני שהוא טוחן. לפיכך אסור לבריא להתרפא בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין. כיצד לא יאכל דברים שאינם מאכל בריאים כגון אזוב יון ופואה ולא דברים המשלשלין כגון לענה וכיוצא בהם. וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן כגון מים שבשלו בהם סמנים ועשבים. אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לשתותם ולאכלם כגון הכוסבר והקישות והאזוב אעפ"י שהם מרפאין ואכלן כדי להתרפאות בהם מותר הואיל והם מאכל בריאים.
אסור לאכול אדמה בשבת ודבר זה אפילו בחול אסור מפני שמלקה. ואין שותין מי רגלים בשבת. מפני שאין דרך בני אדם הבריאים לשתותם. אין שותין כוס של עקרין, והוא משקה עשוי לרפואת ירקון ולמעין פתוח יותר מדאי. וסך אדם שמן עקרין שלא לרפואה.
<h2>דף קיא.</h2>
אין לועסין מצטבי בשבת, אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, ואם מפני ריח הפה מותר. ולא ישוף אדם סם יבש בשבת בשניו, אימתי בזמן שמתכוין לרפואה, ואם מפני ריח רע מותר. החושש בשניו לא יגמע בהם את החומץ לפלוט, אבל מגמע הוא ובולע, ואין צריך לומר שמטבל בו פתו כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
שתה חלתית מערב שבת והרי הוא שותה והולך מותר לשתותו בשבת במקום שנהגו הבריאים לשתות חלתית. ושותין זיתום המצרי בכל מקום. וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם מותר לסוך בהם בשבת, ואע"פ שנתכוין לרפואה. ו[ש]אין הבריאים סכין בהם אסורין. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, אבל לא שמן ורד אלא במקום שהבריאים סכין אותו. ומותר לסוך שמן ומלח בכל מקום. נגפה ידו ורגליו צומתה ביין ואינו צומתה בחומץ. ואם היה ענוג אף ביין אסור. לר"ם. יש מי שפסק שמותר לסוך בשמן ורד אפילו במקום שאינו מצוי. ויש מי שאמר שלא אמרו אלא במקום המצוי. וכן דעת הר"ם כי במקום המצוי סכין ממנו הבריאים.
<h2>דף קיג:</h2>
אסור לאכול אדמה בשבת ודבר זה אפילו בחול אסור מפני שמלקה. ואין שותין מי רגלים בשבת. מפני שאין דרך בני אדם הבריאים לשתותם. אין שותין כוס של עקרין, והוא משקה עשוי לרפואת ירקון ולמעין פתוח יותר מדאי. וסך אדם שמן עקרין שלא לרפואה.
<h2>דף קכג.</h2>
אין מקיאין את האוכל בשבת, בד"א בסם שמא ישחוק סמנין, אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר. ואסור לרחוץ כרסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמנין המשלשלין, לר"ם. מה שכתב הר"ם לרחוץ כרסו וכו', כנגד מה שנאמר בהלכה (אסור כי) [לאסוכי] ינוקה וכו'. והר"ש ביאר קטן שנולד ואבריו מתפרקין אסור להחליק סדר אבריו ביד וליישבם. ויש מי שביאר, דבר זה מותר ביום הלידה, אבל שלא ביום הלידה אסור. ויש מן הגאונים שביאר שאסור להעלות בידים הבשר הבולט שעל גבי הגרון אם נפל. וראוי לנהוג ככל הביאורין להחמיר.
<h2>דף קכח.</h2>
חבילי סיאה ואזוב וקורנית וכיוצא בהם שהכניסן למאכל בהמה מסתפק בהן וקוטם ואוכל בראשי אצבעותיו אבל לא בידו הרבה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לדוק. לשון רבינו משה. מן ההלכה נראה שאם הכניסם לעצים אין מסתפקין מהן בשבת, מפני שהן מוקצין. והר"ם לא ביאר זה. ואולי דעתו מפני שאין איסור מוקצה בשבת.
<h2>דף קלד:</h2>
אין נותנין חמין ושמן על גבי המכה [ולא ע"ג מוך שע"ג המכה, ולא ע"ג המוך ליתנו על המכה] בשבת, אבל נותן הוא חוץ למכה ושותת ויורד למכה. ונותנין מוך יבש על גבי [המכה], ואם היה עתיק אסור מפני שהוא כרטיה. לר"ם. וכן נותנין ספוג יבש וכתישין יבשין על גבי המכה כשהם חדשים, אבל לא כשהם ישנים. ואין נותנין על גבי המכה גמי יבש.
<h2>דף קלח.</h2>
הזורה או הבורר כגרוגרת חייב. והמחבץ הרי הוא תולדת בורר. וכן הבורר את השמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב. שהזורה והבורר והמרקד דומים עניניהם זה לזה. ומפני מה מנו אותם בשלשה, מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה. לר"ם.
<h2>דף קלט:</h2>
המשמר יין או (זית) [שמן] או מים או שאר כל המשקין במשמרת שלהן חייב [והוא] שישמר כגרוגרת אבל מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר. ונותנין ביצה טרופה במסננת של חרדל כדי (שציל) [שיצלל]. והחרדל שלשו מערב שבת למחר ממחו בין ביד בין בכלי. וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס, טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נתפרשו השמרים מן היין יפה יפה, וכל היין גוף אחד הוא, וכן חרדל וכיוצא בו, לר"ם. יש מן הגדולים שפסק שמותר לסנן יין צלול ומים צלולין אפילו במשמרת. ולכאורה נראה כן מן ההלכה. ולפי פסק הר"ם נראה שמשמרת הנאמר בהלכה בענין זה הוא סודרין או כפיפה מצרית, אבל משמרת אסור מפני שנראה כבורר. והר"ש כתב שבסודרין ובכפיפה מותר אפילו יין שאינו צלול. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. מה שאמרו נותנין מים על גבי שמרים ביאר הר"ש שמרים הנתונים במשמרת מאתמול נותנין עליהם מים בשבת כדי שיהיו צלולים. ויש מי שביאר שעל השמרים שבחבית נותנים מים אפילו בליל שבת ולמחר מוצא אותן צלולין. וזה הביאור נראה עיקר, שאין זה אלא כמוזג יין במים. אלא במשמרת אסור מפני שנראה כבורר. ומה שאמרו חרדל שלשו ממחו בין ביד בין בכלי, יש מי שביאר שממחו בכף וכיוצא בו. ויש מי שביאר בכלי בתוך הסודרין. והראשון עיקר. ומה שכתב הר"ם וכן החרדל לא נאמר על חרדל שלשו. ומה שאמרו נותן ביצה במסננת של חרדל ביאר הר"ש במסננת שהחרדל נתון לתוכה וקולטת הפסולת וחלמון שלה נוטף ומסתנן עמה ויהיה לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה. ובשם רבינו הלוי כתב לסנן הביצה במסננת של חרדל משום שנוי. וזה עיקר. כתב הרב בעל התוספות לא התירו להמחות ביד או בכלי אלא כשנתן בו המשקה מאתמול, אבל לא נתן בו מאתמול אסור לתת בו משקה, שהרי אמרו הנותן משקה לתוך שום חייב משום לש. ומכאן מוכיחין שאם שחק אגוזים ושקדים מבעוד יום ולא הספיק למחותן עד שקדש היום אסור למחותן בשבת מפני שהוא כלש. ואם נתן בהם מים מבעוד יום ונתעבו מותר למחותן בין ביד בין בכלי ולהוסיף עליהן מים.
<h2>דף קמ.</h2>
שתה חלתית מערב שבת והרי הוא שותה והולך מותר לשתותו בשבת במקום שנהגו הבריאים לשתות חלתית. ושותין זיתום המצרי בכל מקום. וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם מותר לסוך בהם בשבת, ואע"פ שנתכוין לרפואה. ו[ש]אין הבריאים סכין בהם אסורין. החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, אבל לא שמן ורד אלא במקום שהבריאים סכין אותו. ומותר לסוך שמן ומלח בכל מקום. נגפה ידו ורגליו צומתה ביין ואינו צומתה בחומץ. ואם היה ענוג אף ביין אסור. לר"ם. יש מי שפסק שמותר לסוך בשמן ורד אפילו במקום שאינו מצוי. ויש מי שאמר שלא אמרו אלא במקום המצוי. וכן דעת הר"ם כי במקום המצוי סכין ממנו הבריאים.
<h2>דף קמא.</h2>
הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן נותן לתוכן המאכל בשבת הרי זה כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתש חייב מפני שהוא טוחן. לפיכך אסור לבריא להתרפא בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין. כיצד לא יאכל דברים שאינם מאכל בריאים כגון אזוב יון ופואה ולא דברים המשלשלין כגון לענה וכיוצא בהם. וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן כגון מים שבשלו בהם סמנים ועשבים. אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לשתותם ולאכלם כגון הכוסבר והקישות והאזוב אעפ"י שהם מרפאין ואכלן כדי להתרפאות בהם מותר הואיל והם מאכל בריאים.
<h2>דף קמז:</h2>
סכין וממשמשין בבני מעין בשבת, והוא שיסוך וימשמש בבת אחת, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואין מתעמלין בשבת. ואיזהו מתעמל זהו (שדוכין) [שדורסין] על גופו בכח עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את [עצמו] עד שיזיע בשבת, מפני שהיא [רפואה]. וכן אסור לעמוד בקרקע דימוסית שבארץ ישראל, מפני שמ(ת)עמלת ומרפאה, לר"ם.
אין מגרדין במגרדת, ואם היו ידיו מלוכלכות בצואה או בטיט גורד כדרכו ואינו חושש. סכין ומפרכין לאדם לענגו, אבל לא לבהמה. ואם היה לה צער מותר להסיר צערה [בסיכה] ופירוך, (לר"ש) [לר"ם]. מי שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. וכתב הר"ם ובהמה שאכלה כרשינין הרבה מריצין אותה בחצר בשביל שתתרפא, ואם אחזה דם מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן, ואין חוששין שמא ישחוק לה סמנין.
מותר לסחוף על הטבור כוס שיש בו הבל, כגון שעירו ממנו מים חמים. וכן הדין שמותר להניח בגדים חמים על הטבור. מותר לחנק בשבת, כיצד מי שנפל אותו הבשר הבולט שעל הגרון, תולין אותו כדי להעלותו ונראה כמחנק. והרב בעל המאור ביאר מחנק ממש, והוא שעושים לחולי ידוע במקום מיוחד שחונקין גרון החולה, ואין הרפואה ההיא ידועה בשאר מקומות. ומותר ללפף התינוק אע"פ שנראה כמתקן אבריו. ומעלין אזנים בשבת, בד"א בסם אבל ביד אסור שמא יבא לידי חבורה. הר"ם כתב מותר בין ביד בין בכלי, ולא ביאר דבריו בסם. ונראה שדעתו שבסם אסור משום שחיקת סמנין. וכן נראה. כתב הר"ם אחר שכתב כל מה שביארנו, שכל אלו וכיוצא בהם אין עושין אותם בסמנין כדי לחוש משום שחיקה ויש לו צער מהם.
<h2>דף קנה.</h2>
המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן [וחייב] לפיכך לא מרסקין לא את (השבת) [השחת] ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדילועין לפני הבהמה ונבילה לפני הכלבים לפי שאין טחינה בפירות. לשון הר"ם. מה שכתב הר"ם שאין טחינה בפירות יראה לי שדעתו לומר שאין טחינה בדבר הנפרר (אבל מאכל), ואינו דומה למחתך ירק, שזה צריך לו כדי לבשל ולא [דמי] לריסוק השבת והחירובין מפני שאינן נאכלין בלא ריסוק. אבל הדלועין והנבילה נאכלין בלא חיתוך ובלא ריסוק. ומתירין אלומות של אמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח שבהן. לשון רבינו משה. וזה שאסרו בגדולות לא אסרו אלא לפספס אבל להתיר מותר.
